הסיפור של יפעת וניקי
הסיפור של ניקי מתחיל במשפחה תל אביבית שלא אוהבת כלבים וילד אחד ג'ינג'י עקשן, שרצה וחלם על כלב, נידנד בלי הפסקה עד שאמא שלו אמרה לו:
"אם תצליח למצוא כלב קטן, שלא גדל, לא משיר שיער, לא מריח כמו כלב, לא למכירה (כי כלבים לא קונים) ושרופא העור שמטפל באלרגיה שלך יאשר אותו.... יהיה לך כלב".
האמא הזאת היתה בטוחה, שאין שום סיכוי בעולם שהילד ימצא כלב שעומד בכל הקריטריונים ויהיה שקט בבית.
הילד לעומת זאת, לקח על עצמו משימה. במשך 8 חודשים, ישב שעות כל יום באינטרנט, באתרים של חיות למסירה, נרשם בכל העמותות הקיימות בארץ, צלצל לווטרינרים, למד לזהות מודעות של סוחרים ולא וויתר, גם כאשר התאכזב שוב ושוב ושוב...
ואז היגיע הביקורת השנתית אצל רופא העור, האמא היתה בטוחה שמכאן תבוא הישועה, אבל כששאלה את הרופא מה דעתו על אימוץ כלב, אורו עיניו והוא אמר: רעיון מצוין! חפשו כלב מסוג מלטז!
בנקודה הזאת, ההורים נשברו, הבינו שמבחינה חינוכית אין מנוס מלמצא לילד כלב וללמד אותו שההשקעה והנחישות מתגמלים, ותוך מספר ימים של חפירה בכל קבוצות הפייסבוק האפשריות, נמצאה:
"מלטזית בת 6 למסירה בטירת הכרמל"
4/1/17 חורף, גשם זלעפות, נוסעים לטירת הכרמל להביא את הכלבה. הבעלים פגש אותנו במגרש חניה, מסר לנו את ניקי, שק אוכל, שתי קערות נירוסטה וזהו... אפילו רצועה לא היתה לה, מסתבר שאף פעם לא טילו איתה על רצועה...
היא היתה מגולחת, מלאה עקיצות פרעושים, לא מחוסנת, לא מעוקרת, לא משובבת, עם שיניים שחורות וסירחון נוראי מהפה.... בתיק הרפואי שקיבלנו מהווטרינר שלה היה כתוב שהיא נמצאת בדיכאון בגלל הזנחה...
ניקי נכנסה לחיינו בסערה ושבתה את ליבנו.
היא למדה להתקלח, לטייל יפה עם רצועה, כבר כמעט לא נובחת על אנשים, מכוניות וכלבים ברחוב, היא חמה, חכמה ומתוקה, עדינה חברותית, אוהבת להתפנק, להיצמד ולהתלטף, רוצה רק חיבוקים ומחלקת אין סוף נשיקות, ישנה איתי במיטה, היא התינוקת שלי, החברה הכי טובה שלי והיא מלמדת אותי כל יום שיעורים באהבה, חברות, נאמנות, חמלה ומסירות אין קץ.
אני מודה כל יום לג'ינג'י העקשן שלי, שלא וויתר והכניס לחיינו אהבה חדשה ולכל המשפחה- משפחת מלטז שחיבקתם ועטפתם מהרגע הראשון, אפשרתם לשאול כל שאלה, בכל שעה, בתמיכה, ללא שיפוטיות, תוך דאגה אמיתית ורצון כנה שהאימוץ יצליח.
ניקי היא לגמרי ילדה של כל המשפחה הזאת.
אוהבת אתכם.
